top of page

עמוס ומירב

אוצרת: תמר אלול

תערוכה זו מציגה את עיבוד האובדן והפרידה. היא גולשת בין האוניברסלי לאישי. שזורים בה צילומים, כותרות וחוויות בהם טמונים, כרוכים זה בזה, דיוקן אדם, שלבי האבל והקשר שבין אב לבת.

לתוך החלל שאדם משאיר במותו מכניסים קרוביו את זכרו. ניתן לראות בתערוכה זו אנדרטה זמנית מתמונות, מחשבות וזיכרונות. גל-עד המבטא תהליך של זיכרון, פרידה והשלמה. מירב שולפת אנקדוטות מחייו של עמוס, היא משרטטת את דמותו. דרך פועלו וראיית העולם שלו נגלים בתמונות שצילם ובחוויות שמירב רושמת. דיוקן של אדם; אב; צלם; תרבות, ערכים ותקופה צומח מבין התמונות והמילים.

התערוכה מתחקה אחר חלקים שנשארים מאדם לאחר מותו. חלקים אלה גלומים בחפצים ותמונות, כמו גם במערכות היחסים שהיו לו עם קרוביו ובתמורות שהן עוברת עם מותו. בנוסף להיותם אב ובת חלקו עמוס ומירב הוויה משותפת שחיברה ביניהם ובו בזמן הצביעה על השוני שביניהם. יצרה ביחד והכילה את הלבד. מערכת היחסים מקבלת ביטוי גם בדיאלוג שבין התמונות, שאת רובם צילם עמוס, לטקסטים ולעריכה של מירב. היא מנכסת את היצירות של עמוס ומשייכת להן את החוויות שלה, בדומה למה שקורה בתהליך שימור ובעיצוב זיכרון דמותו של המת. התווך, הזמן והפעולה יוצרים הוויה חדשה.

אוצרת: עדי אנגל

(תערוכת המשך)

אתמול ראיתי

הדימויים המוצגים בתערוכה נמצאים בטווח שבין מי שהיה ואיננו עוד, לבין מי שעדיין כאן. מירב שטרק מציגה צילומים של אביה שכבר איננו לצד צילומים וטקסטים שלה. החיבור בין הדימויים שהאב צילם והציג לצד הדימויים של מירב והטקסטים שכתבה יוצרים מרחב של זמן ומקום המתעד את התהליך המורכב של התמודדות עם אובדן.

אומרים כי מי שאיננו כאן אתנו פיזית קיים כל עוד אנו זוכרים אותו. המחשבה כי המתים ממשיכים להתקיים כל עוד אנו זוכרים אותם חוזרת בתרבויות שונות בדרכים שונות. שהרי גם הזיכרון הוא תוצר תרבותי, אשר קיבל רובד חדש מאז המצאת הצילום.

הצילום במהותו הוא סימון של חוויה או צורה של הוכחה לאירוע שפעם קרה. וככזה הוא מנציח, מדובב ומעורר זיכרונות. מאז המצאתו של הצילום בשנות השלושים של המאה ה-19 ועד ימינו, נוצרו ופותחו מסגרות הנצחה כגון אלבומי התמונות, ארכיונים ומוזיאונים, זאת כדי לשמר את צילומי זיכרונות העבר.

"מה שהצילום מעתיק לעדי עד, אירע רק פעם אחת", כותב התיאורטיקן רולאן בארת, בספרו מחשבות על צילום (כתר, 1980), "הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור שנית בממשות". בארת, שמתמקד בכתיבתו בהשפעת הצילום על הצופה (להבדיל מהצלם או המצולם), עוסק בחוויה הרגשית שהצילום מעורר.

המצלמה מאפשרת ללקט שברי זיכרונות ויזואליים, שישמשו כחומר גלם בעיצוב זיכרונות. תערוכה זו מציגה כיצד בעזרת הצילום, ובזכותו, אנו יכולים להישאר עם הזמן של הדברים, כמו שהם מתאימים לנו, לקצב שלנו, למנעד הרגשות, לעיצוב הזהות, ולבנייתו של החוסן הנפשי, שגם בו מתגבשים הזיכרונות.

גיבוש הזיכרונות היא תופעה אנושית, זמן וזיכרון בכלל ובעולם הצילום בפרט הנם מושגים מופשטים שהעסיקו דורות של פילוסופים, פסיכולוגים, סופרים ואמנים. מירב בתערוכתה  מצטרפת אל אותו השיח ומציגה בפיננו שיחה אישית, אינטימית, על הזמן והזיכרון של האובדן האישי לה. אך שיחה זו אינה נשארת אישית שכן הדימויים בה גולשים אל הזמן והזיכרון האוניברסלי.

עמוס, אביה של מירב, ניצול שואה אשר הוסתר בכנסיה מפני הנאצים, עלה לארץ לאחר המלחמה, שירת בצבא ולחם במלחמות ישראל. עמוס מייצר בעזרת מצלמתו דימויים הנעים על הקו שבין האישי לאוניברסלי. אנו עדים לדימויים הנמצאים בזיכרון הקולקטיבי: המעיל אשר נצרב בו סימן הטלאי הצהוב, החיילים הנחים לרגע בין הפגזות המלחמה. אלו מהולים בתוך רגעים אישיים: האח שאיבד את מאור עיניו בשירות הצבאי, האם ובת בחוף הים, מדף הספרים מהווה זיכרון בסלון הביתי. אלו נאספו ונבחרו בדיוק ורגישות על ידי מירב ואליהם היא מצרפת את פרשנותה האישית בטקסטים ודימויים.  מכלול זה של יצירה אינו נותן למתבונן בתערוכה להישאר אדיש, אנו עוברים יחד עם מירב את תהליך האובדן, הפרידה וההבנה שמה שהיה איננו עוד אלא נותר רק בזיכרון.

bottom of page