אשה בורחת מקורונה
הקורונה לא הפתיעה אותי. במשך שנים רבות עסקתי בתחום הביולוגיה, והיה לי ברור שיגיע גורם מחלה כלשהו שיגרום למגיפה עולמית. כך שלא העליתי בדעתי שאכנס ללחץ ומצוקה. אבל זה קרה. ולא מהמגיפה אלא דוקא מהמצב הפוליטי. כמי שאף פעם לא התעניינה בפוליטיקה ובאופן עקרוני לא הסתכלה על חדשות, מצאתי את עצמי נצמדת לאפליקציות המעלות התראות מתפרצות בכל רגע. מהרגע הראשון הבנתי שמשתמשים בקורונה ככלי הישרדות של פוליטיקאים שמאפשר שינוי שיכול להוביל לדיקטטורה. פתאום הרגשתי לכודה. חסרת אונים. כועסת.
בתחילת תקופה הקורונה חזרו ביתי ובעלה מחו"ל לבית שאנחנו חולקים. החשש שאולי נדבקה הוביל לנסיעה לבת השניה שלי המתגוררת בסאסא. במשך שבועיים שהיתי בקיבוץ שהלך והסתגר מאנשים חיצוניים ואחד מהשני. נסגר חדר האוכל, הפעילויות המשותפות, הכלבו. אנשים נסגרו בבתים ויצאו רק כדי להביא אוכל לעצמם או למבוגרים. כל יציאה עם הכלבה היתה מלווה במודעות והתרחקות פיזית. חזרתי הביתה לסגר עם ילדה קטנה ועוד שלושה מבוגרים שהחלו לעבוד מהבית, ונאלצו לחלוק את הזמן ואת שולחנות העבודה ביניהם. הקלה מצאתי רק בטיול היומי עם הכלבים ויציאה לסביבה הירוקה מסביב לבית.
הפרויקט מורכב מפוסטים שהועלו לפייסבוק החל מאמצע מרץ 2020, הסתיים באמצע מאי עם ההכרזה שהקורונה מאחורינו.